פירור זהב

משי פלר סרוסי

התחלנו לעבוד ולבנות את עצמנו, וככל שבטני תפחה (ולא מלחם) כך המאפייה תפסה תאוצה. ואיך לעזאזל משלבים בין אימהות לבין להיות עצמאית בעלת מאפייה שרק מתחילה לזחול ולהתגלות לעולם?!

הרומן שלי עם לחם התחיל לפני שש שנים, כשעברתי בחזרה לבית אורן -– הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי – אחרי חמש שנים שחיינו בתל אביב. במהלך השנים האלה בן זוגי, רן, למד לתואר ראשון, ואני סיימתי לימודי קולינריה והתחלתי לעבוד במטבח מקצועי בפעם הראשונה. משם המשכתי את תקופת הטבחות שלי.


חזרנו לקיבוץ כי הוצע לי תפקיד סו-שף של השף יונתן דנון במסעדה החדשה של מאיר אדוני שנפתחה בקיסריה. המעבר לבית אורן "בא לנו טוב" – האוויר הנקי, השקט והירוק בעיניים עזרו לי להתחבר חזק יותר לקול הפנימי שלי, שהתחיל לבקש שקט ובית אחרי חמש שנים של עבודה בלתי פוסקת. במסעדה בקיסריה עבדנו עם ספק לחם מקומי, מאפיית "תשבי" בזיכרון יעקב, וכך הכרתי את יובל אלחדף, שבזמנו היה האופה הראשי של המאפייה. עד לאותו יום לחם היה אצלי בגדר פנטזיה, עוד דבר שממש בא לי לדעת איך ליצור אותו בעצמי. בכל פעם שהייתי נוסעת להביא לחם למסעדה, הייתי מגיעה למאפייה ומרגישה כאילו אני ב"פלירט" עם רעיון חדש וסודי.


בתוך כמה חודשים עזבתי את המטבח בקיסריה, מבולבלת, בתחושה שעזבתי את המטבח לתמיד. לא עבר הרבה זמן באבטלה עד שקפצתי "סתם" לקנות לחם אצל יובל, ישבנו לקפה ומפה לשם הצטרפתי לצוות המאפייה.

ב"תשבי" הרומן הפך להתאהבות, ונפתח בפני עולם שנכנס לי לתוך הלב דרך הידיים. לא אשכח לעולם את המשמרת הראשונה של חמישי בלילה: נכנסתי למקרר הלחמים התפוחים והרגשתי שאני בין תינוקות רכים. בעיקר הבנתי שאני מתעסקת עם משהו חי ומרגש.


אחרי שנה מדהימה ב"תשבי" המשכתי להסתובב בין מטבחים ומאפיות, ובעיקר חיפשתי את המקום הבא. לאט ובשקט התחיל לעלות בי קול שקורא לי לפתוח מקום משלי, מקום שבו אוכל להגשים את האהבה שלי לאפיית לחמים, מקום שיהיה בית ליצירה שלי בכל תחום שאבחר, ומקום שממנו אוכל לאפשר לעצמי להתפרנס מהיצירה שלי תוך כדי שאני חיה את חיי במלואם, ולא נבלעת לתוך העבודה.


ב- 2018 נסעתי לעשות שני קורסי לחם מושלמים בבית הספר SFB לאפייה בסן פרנסיסקו, ומשם חזרתי עם מחברת מלאה ברעיונות למקום שלי, ובידיעה שלמה בלב שזה הדבר הבא שהולך לקרות בחיים שלי. וכך היה. הדברים התגלגלו ופגשתי שותף מדהים ששמו רועי ממן, תכננו ופינטזנו, התחלנו לקנות ציוד משומש מכל מיני מקומות, לקחנו מבנה קטן בקיבוץ והתחלנו לשפץ בעצמנו עם עזרה מחברים ומשפחה. לאט לאט, במשך שנה, בנינו את המאפייה – שמרגישה כמו תינוקת שלנו. בסוף ההקמה וחודש לפני תחילת עבודה החלטנו שלוקחים רגע חופש, כדי שנוכל לחזור מלאי אנרגיות לפתוח את המקום (וכי חופש זה החיים). רועי נסע לחודש למקסיקו ואני לתאילנד, ושם גיליתי שאני בהיריון.


בתוך האושר הגדול מהידיעה שבתוכי גדלים להם חיים חדשים שבחרו ברן ובי כהורים, עלו תחושת פחד וחששות שהתינוקת הראשונה שבניתי במו-ידי תוזנח וכבר לא תהיה ילדה יחידה. ואיך לעזאזל משלבים בין אימהות לבין להיות עצמאית בעלת מאפייה שרק עכשיו מתחילה לזחול ולהתגלות לעולם?! ומה זה בכלל אומר להיות אמא? ואני עוד תינוקת בעצמי, כבת-אדם, כאופה…

מתוך החששות והפחד, ועם הרבה חיזוקים מבן-זוגי ומהשותף שלי, החלטנו שממשיכים וזורמים. וככה פתחנו את המאפייה שקיבלה את שם העובר שבבטן – "פירור זהב". התחלנו לעבוד ולבנות את עצמנו, וככל שבטני תפחה (ולא מלחם) כך המאפייה תפסה תאוצה. עוד ועוד לקוחות הצטרפו למעגל המזמינים שלנו, בנינו אתר הזמנות, מוצרים התחילו להתייצב ולקבל את

הקו והגוון הייחודי שלי, של היצירה שלי. אפילו מצאנו שקיות ניילון מתכלות כדי שנוכל לפרוס לחמים בלב שלם. בקיצור, התינוקת הפכה לילדה.

אחרי כמה חודשים מצאנו אופה שתבוא להחליף אותי לתקופת סוף ההיריון ואחרי הלידה. הכשרתי אותה ובהדרגה יצאתי מהייצור, אבל כמו חולת שליטה אמיתית, עדיין הייתי מגיעה לכל האפיות של חמישי בלילה, להסתכל, לגלגל לחמניות, להכין מדבקות ללחמים או סתם

לשבת ולהרים רגליים נפוחות.


בשבוע של ה"דו דיי", של הלידה, האופה המחליפה שלי הודיעה לנו שהיא עוזבת. ההודעה הייתה דרמטית עבורי (בכל זאת חודש תשיעי...). הרגשתי איך כל הגוף שלי

מתמלא כעס ועצב. המאפייה שלי עומדת להיסגר! ראיתי איך הפחד מהזנחת המאפייה מתגשם, והרצון להביא ילדים מתנגש חזיתית בעסק. לא יכולתי להרשות לעצמי להתמלא בכעס הזה. נשמתי עמוק ונעלמתי מהמאפייה לכמה ימים. החלטנו שאופים עוד שבועיים אחרונים, כותבים פוסט יפה ללקוחות, מתנצלים וחוזרים אחרי חופשת לידה. לא הייתה ברירה, לא היה זמן להכשיר עוד אופה, ולי גם ככה לא היה פשוט להכניס מישהו למרחב היצירה שלי.


25 באוקטובר 2019, שבועיים אחרי ההחלטה שסוגרים את המאפייה לתקופה, ושבועיים לאחר מועד הלידה הצפוי שלי. אני אחרי 48 שעות של צירים ו- 24 שעות מחוץ לבית.

אחרי שהיינו בבית החולים הסקוטי בנצרת, הגענו בספונטניות לבית לחם הגלילית ושם בשעה 00:20 בלילה ילדתי את הבן שלי, כרם. בדיוק באותה שעה יצאו הלחמים האחרונים מהתנור שבמאפייה שלי.


היום, חצי שנה אחרי, המאפייה האהובה שלנו עוד סגורה. מתברר שלא כזה קל להיות אמא – אמא שהיא גם בן-אדם שצריך לאכול טוב, לישון (בקושי), אולי לתרגל קצת יוגה.

אז חופשת הלידה התארכה לה, ואני בימים האחרונים חוזרת אט-אט לתינוקת הראשונה שלי: עושה טסטים ללחמים, ומדליקה שוב את התנור שאני כל כך אוהבת –  Sveba-Dahlen בן שלושים שנה שקנינו בגרושים והבאנו בעצמנו בעגלה. בספטמבר הקרוב, ממש בעוד כמה חודשים, נחזור ל"פירור זהב" בכל הכוח ועם אתגר חדש של להיות אמא בעלת מאפייה.

לוגו אינסטגרם.png
לוגו אתר.png
קבלו עדכונים
עריכה חגי בן יהודה ורנית שחר  |  עיצוב אתר בן קלינגר  |  איורים נעה בן יהודה