בעקבות חיטת הבר

טל דהן-מאיר

העמקת המחקר בזני בר תאפשר "להחזיר" תכונות רצויות לזני התרבות, אשר איבדו חלק נכבד מהשוֹנוּת הגנטית שלהם כתוצאה מתהליכי התִרבות וההשבחה.

מי שיזדמן בימים אלה לאזור הגליל, סביב הכנרת, יוכל להבחין בנקל בתוצאות ימי השרב שצרבו כמדי שנה את עמק החולה והותירו אחריהם עשבייה מצהיבה סבוכה בין סלעים משוננים, אשר שלוותם מופרת מדי פעם על ידי חזירי בר או נחשי צפע. אבל חדי-העין יוכלו להבחין גם בצברים מקומיים של פיגמנט שחור הנגרם על ידי גן המלנין האופייני לחיטת הבר, המוכרת לנו כיום גם כ"אם החיטה". לפני אלפי שנים, איסופה באזורי גידול טבעיים מעין אלה, הקנתה כפי הנראה לצייד-לקט המזדמן (ולמשפחתו) מצבור מזון למשך חודשים רבים. חיטה זו היא דגן בר מקומי לאזורנו ולאזור מערב הסהר הפורה. היא האב הקדמון (או האם הקדמונית) של חיטת הלחם וחיטת הפסטה שמהן אנו ניזונים כיום. היא התגלתה בתחילת המאה הקודמת באזור ראש פינה על ידי אהרן אהרנסון [1] שהיה בוטנאי, אגרונום, גיאולוג וראש מחתרת ניל״י. תגלית מרעישה זו, אשר הביאה לאהרנסון תהילה עולמית, היתה משמעותית ביותר לא רק בגלל שנמצא מקור הבר של החיטה התרבותית, דגן חשוב ועיקרי בתזונתנו, אלא גם מכיוון שהיא אפשרה לאהרן אהרנסון לבסס את עמדתו בנוגע לחשיבות של הכרת זני הבר והשימוש בהם לצורך השבחת מיני תרבות. העמקת המחקר בזני בר תאפשר "להחזיר" תכונות רצויות לזני התרבות, אשר איבדו חלק נכבד מהשוֹנוּת הגנטית שלהם כתוצאה מתהליכי התרבוּת וההשבחה. תכונות אלו יכולות להקנות לחיטה התרבותית עמידות למזיקים, שינוי באחוז החלבון, תכולת מינרלים וכו׳.


הגנום (חומר גנטי) של חיטת הבר גדול במיוחד – פי 4 מאורך גנום האדם. גנום חיטת הלחם מורכב ברובו מגנום חיטת הבר, ואורכו גדול פי 6 (!) מגנום האדם. החומר הגנטי של החיטה מורכב ממספר גנומים שונים שעברו במהלך השנים הכלאה (ספונטנית או מכוונת) ליצירת מין חדש ונפרד. יצירת מין חדש באמצעות חיבור גנומים שונים (בשונה מערבוב גנטי המאפיין רבייה) הינה תופעה גנטית ייחודית ומרתקת המתקיימת בעיקר בצמחים ושאירעה פעמיים בחיטה: פעם ראשונה ליצירת חיטת הבר, בעלת גנום המכיל ארבעה עותקים משני מינים בעלי גנום זוגי, ופעם שנייה ליצירת חיטת הלחם בעלת גנום המכיל שישה עותקים, שנוצרה מחיבור של חיטת הבר (בעלת ארבעה עותקי גנום) ומין נוסף של בן-חיטה פרוע ירוק בעל גנום זוגי. בדומה לחיטת הבר, חיטת הדורום (או "חיטת הפסטה") היא בעלת גנום המורכב מארבעה עותקים ומהווה מין שעבר תִרבוּת והשבחה דרך חיטת הבר. על כן, לא מפתיע כי בשל העובדה שחיטת הבר היא האם הקדמונית הן של חיטת הפסטה והן של חיטת הלחם, יש הרבה דמיון בין החומר הגנטי שלה לבין החיטים התרבותיות. היא אף יכולה לעבור הכלאה איתן וליצור תוצרי מכלוא שמצאצאיהם ניתן יהיה לבחור זנים בעלי תכונות מועדפות.

בשנות ה-80 אפיינו קבוצת חוקרים ישראלים את אוכלוסיות חיטת הבר בישראל, הנפוצה מהחרמון ועד לדרום הרי ירושלים. פרופ׳ יהושע אניקסטר (אוניברסיטת תל-אביב) ופרופ׳ משה פלדמן (מכון ויצמן) החליטו להתמקד באוכלוסייה בעלת שוֹנוּת גבוהה במיוחד – הן מבחינת החומר הגנטי והן בתכונותיה הפיזיולוגיות – שנמצאת באזור קיבוץ עמיעד [2]. הם ערכו מחקר מקיף על תכונות האוכלוסייה ומאפייני האזור שבו גדלה ואספו שיבוליות מ-100 נקודות מסומנות בשטחה מדי ארבע שנים. איסוף זה נמשך עד היום, כאשר בשנים האחרונות מוביל את הפרויקט פרופ׳ אבי לוי ממכון ויצמן. בזכות פרסום גנום חיטת הבר על ידי ד״ר רז אבני, פרופ׳ אסף דיסטלפלד ושותפים בשנת 2017 [3], אנו יכולים לחקור את החומר הגנטי של אוכלוסיית חיטת הבר הייחודית של עמיעד באופן מעמיק. השאלות העיקריות שמנחות אותנו במהלך המחקר הן (1) מהו המגוון הגנטי באוכלוסייה ו- (2) האם הוא השתנה מאז ועד היום. בנוסף, ידוע כי במשך תקופה זו, של 36 שנים, חלו שינויים אקלימיים קיצוניים כגון עלייה בטמפרטורה הממוצעת ועלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה. הקשר בין שינויים אלו למגוון הגנטי המצוי באוכלוסייה יוכל לסייע לנו להבין את הבסיס הגנטי לתכונות חשובות בחיטת הבר ולהעביר אותן לחיטה תרבותית. בכך, נסייע להגשים את החזון של אהרן אהרנסון מתחילת המאה הקודמת.

מאחר שהחיטה היא הגידול החקלאי שגדל על הכי הרבה שטח בעולם, והיא מקור עיקרי בתזונת האדם, מחקר זה ומחקרים נוספים על חיטת בר הם בעלי חשיבות גבוהה להעברת תכונות לעמידות לתנאי אקלים ומזיקים, לשיפור היבול והערך התזונתי של החיטה התרבותית.

אזהרה לאמיצים שביניכם: אם אתם מעוניינים לנסות ולעבד את חיטת הבר לקמח, יהיה עליכם לאסוף את השיבוליות הנפרדות שהתפרקו מהשיבולת ונפלו אל הקרקע, ולהפריד כל זרע וזרע באופן ידני מהגלומות. אחרי מספר שעות של זיעה ועמל, ודאי לא תופתעו להיזכר בשתי התכונות הראשונות שנבחרו (במודע או לא במודע) בתחילת תִרבות חיטת הבר, לפני כ-11 אלף שנה: הראשונה – אי-התפרקות השיבולת המשאיר אותה בשלמותה על החַיָץ (קנה) עד לקציר, והשנייה – היפרדות הגלומות המאפשרת דַיִש קל. בהתאמות קלות אלו, החל תִרבות מיני הבר והמעבר מחברת ציידים-לקטים לחקלאות.


כתבה: טל דהן-מאיר, דוקטורנטית במעבדה של פרופ׳ אבי לוי, המחלקה למדעי הצמח והסביבה, מכון ויצמן.


1. Aaronsohn, A. (1910). Agricultural and botanical explorations in Palestine. Bull. United States Bur. Plant Ind. 180: 1–63.

2. Anikster, Y. and Noy-Meir, I. (1991). The Wild-wheat field laboratory at Ammiad. Isr. J. Bot. 40: 351–362.

3. Avni, R. et al. (2017). Wild emmer genome architecture and diversity elucidate wheat evolution and domestication. Science 357: 93–97.

לוגו אתר.png
קבלו עדכונים
עריכה חגי בן יהודה ורנית שחר  |  עיצוב אתר בן קלינגר  |  איורים נעה בן יהודה