אפיית לילה

יובל אלחדף

אפיית לילה. התרגשות שמלווה בחשש קל. תמיד יש חשש קל. כמובן שאני אף פעם לא נרדם לפני משמרת לילה.

אני נכנס למאפייה ומיד ניגש למקרר. לפני שאני מניח את התיק, לפני שמחליף בגדים. חייב לראות מה קורה במקרר. משהו נדפק? כל העגלות מוכנות לאפייה? מה עוד לא מוכן? טוב, זה עלול קצת לעכב אותי, אבל זה הרע במיעוטו. התפחת יתר? שיט. זה כבר נורא מבאס. עכשיו אין הרבה מה לעשות. הלחם לא יצא ללקוחות כמו שאני אוהב.

עולה על בגדי עבודה, עושה סיגריה מהירה עם איזה אספרסו כפול בחוץ, נכנס פנימה, ממלמל, "יאללה בלגן," ונכנס ל-Zone.


כשאני ב-Zone הכול מתבהר. אין הרבה מקום למחשבות. הגוף כבר מכיר את הפעולות בעל פה. הידיים דוחפות את העגלות העמוסות לכיוון התנור. סלסילות ההתפחה ממלאות קרשי עץ בשתי וערב, מתפקעות מבצקי לחם גלולים. בדי פשתן כווצים וקפוצים יוצרים גלים דוממים, ובינות לגלים מסתתרים להם לחמים כפריים. הם שוכבים להם שם בשקט מתוח, ממתינים לתורם. כל אלה ללא יוצא מן הכלל נפרקים בתורם על המיטה הגדולה, ומשם – חיתוך זריז ולתנור.


עוברות שעתיים. ארבע-חמש עגלות מלאות כבר מאחורי. הטוב עוד לפני. בתוך כל הסרט הנע הזה ישנה איזושהי דיכוטומיה אישית. כל אופה מחלק לעצמו את הרצף בסימנים דמיוניים שלא אומרים כלום למתבונן מהצד. סימני דרך. גם אני אוהב לחלק את העבודה לשלבים. למה? שאלה טובה, אולי כדי לייצר לעצמי התקדמות. זה קצת כמו לסיים מקטע בנינג'ה, אולי כדי לעצור לקחת אוויר, לא יודע, מה שבטוח זה שהשלב הבא הוא לחמניות מכל הסוגים ומכל המינים. טאק טאק טאק יורה אותן לתנור בקצב של מכונת ירייה. עכשיו כל לחמי התבנית. שורת עגלות עם לחמי תבנית מחכה להיכנס לתנור. וואו, הלחם הקל ממש תפח בטירוף. הוא ענקי. אני מתחיל לדאוג שהוא יידבק למגש שמעליו, ואז לך תפריד את כל הלחמים מהמגשים...


מפה זה כבר הולך חלק יחסית. יוצא לעוד סיגריה זריזה בחוץ עד שהתא העליון יצפצף. בחוץ החושך מתחיל להתחלף באור קלוש. האוויר נקי. זה עוזר לי לסדר את הראש. האור עולה ואיתו גם המחשבה על המיטה. עוד מעט. אבל זו רק מחשבה, הגוף עדיין מלא אדרנלין ואין סיכוי שיכבה בקרוב.


שש שעות כבר מאחורי. כיף להיות ב-Zone. נשארו רק הבאגטים והצ'יאבטות. המון בגטים. מתחיל לאפות את הצ'יאבטות. איך שאני דוחף אותן לתנור מצלצלים לי פתאום שני תאים מלאים בלחם. חייב להתרכז, אדם מאותגר קשב וריכוז כמוני מועד לפורענות. אני מוציא מהר את הלחמים ישר למדפי הצינון ומשם לארגזי המשלוחים. מתברר שעם כל צלצולי התנור שכחתי להוריד טמפרטורה לצ'יאבטות. זין! זזזיייןןן! שולף אותן במהירות מהתנור. וואו, זה חזק מדי. שיט. טוב, זה Bien Cuit. אפוי חזק. צרפתים לדוגמה מתים על אפוי חזק. טוב, יאללה.


בינתיים מגיע הדיספאצ'ר עייף מת. זורק מבט אחד בלחם קל בתבנית ושואל, "מה קרה היום ללחם קל?" מה זאת אומרת מה קרה לו? אז יצא גבוה מדי. אז מה? מה יש פה להתלונן, הלקוחות רק יקבלו לחם גדול יותר. מצד שני, גם הצבע שלו מוזר. עכשיו אני רואה את זה בבירור. זה באמת היה מוזר כשהעגלה יצאה מהתנור, אבל עם כל האינטנסיביות אין זמן באמת לעצור ולהרהר בחששות שמתגנבים. החשש הגדול הוא מתקלה שתגרור תקלה שתגרור תקלה... אני חייב להתאפס.


פורס כיכר אחת וטועם. אין מלח. אני תופס את הראש בידיים. אין מלח. לפחות שלושים פעם דיברנו על זה בחדר. תמיד תמיד לבדוק. אין מלח. איזו טעות מטופשת. עכשיו אני כועס על עצמי. הרי הרגשתי משהו. הבצק לא התנהג כרגיל כבר על השולחן. הוא היה פחות אסוף מהרגיל. הוא גם עבד מהר מהרגיל. אבל אם הרגשתי משהו, למה לא טעמתי את הבצק? זה מהפעמים האלה שמשהו בך יודע שהבצק לא לגמרי בסדר, אבל אתה עסוק מדי, מוסח מדי, מדחיק. והלחם, בדיוק כמו האקדח בהצגה. זה שמופיע במערכה הראשונה וחייב לירות במערכה השלישית. ככה זה. אי-אפשר לטאטא דברים מתחת לשטיח. בין שזה מחמצת שעבדה יותר מדי, בצק שגולגל מהר מדי או לחמים שהושארו בתנור קצת יותר מדי. הלחם שיוצא מהתנור מספר את הסיפור שלו. והצד שלו תמיד צודק.


עוד משמרת מסתיימת לה. ככה זה. סיפוק גדול מעורב בהלקאה עצמית. זה לא נגמר בלי טיפ-טיפה הלקאה עצמית. זה לא עובד בלי זה. זה לא רק הפרפקציוניזם הזה שלי. הרי אין כמו לסיים משמרת אפייה בתחושת Home Run, אבל תמיד תמיד מתלווה לזה המחשבה שיכול היה להיות יותר טוב. יכול היה להיות קצת יותר טוב. טיפה יותר. וגם אם אף אחד בעולם לא שם לב לעובדה שהאוזן של הלחם ה-400 לא התרוממה ונפתחה בצורה סימטרית. אני שמתי לב. ואם שמתי לב, אין סיכוי שאני אצליח להירדם עכשיו. וגם לא בעוד חמש שעות.


ג'רי סיינפלד אמר פעם: "Don't interrupt the Cycle". הוא אמר את זה בהקשר של מכונות כביסה, אבל במאפייה זה אותו הדבר. קורה שם משהו פלאי כל יום מחדש. מערבבים מים וקמח ואחרי כמה שעות יוצא מהתנור לחם. רק צריך לא להפריע לסיבוב.

ואולי מחר יהיה יותר טוב. אני חייב להאמין שמחר יהיה קצת יותר טוב. מה, לא ככה?

לוגו פייסבוק.png
קבלו עדכונים
עריכה חגי בן יהודה ורנית שחר  |  עיצוב אתר בן קלינגר  |  איורים נעה בן יהודה