אפייה מדיטטיבית

רועי שפר

קראתי למיינד–סט החדש בשם "אפייה מדיטטיבית" או "אפייית-זן" כי זה בדיוק מה שהיה שם. השתלבות בעשייה באופן שגרם לי להתמזג אל תוך היצירה באופן מוחלט. ללא חשיבה, ללא ״אני״.

בשנת 2010 השלמתי את לימודי במסלול הממשלתי להכשרת אופים בדנמרק. המסלול משלב עבודה במאפייה דנית מסורתית ולימודי טכניקה ותיאוריה במכללה הממשלתית לאפייה בקופנהגן. רוב המשמרות שלי היו בלילה, תפקידי היה להפעיל את המלושים או את התנורים. הייתי מהגר טרי, עם שני ילדים קטנים, ללא מקצוע או רשת חברתית, בארץ קרה ויקרה מאוד. במקביל ללימודי האפייה, למדתי גם באולפן אינטנסיבי לשפה הדנית. זו הייתה תקופה עמוסה מאוד.


לילה אחד התרסקתי עם האופניים על הקרח ליד תחנת הרכבת וסדקתי צלע אחת, אבל הגעתי לעבודה בזמן. מנהל המשמרת בדיוק סיים עסקת סמים בדלת האחורית בזמן ששני אופים אחרים רדפו במרתף אחרי עכברוש (אירועים רגילים). בתוך רעש המכונות צעק עלי אופה ותיק עם שיניים אכולות מרוב קולה וסוכר, "תריץ כבר את הבצק הראשון, כולם מחכים." אבל המלוש היה מלא במאתיים קילו בצק שיפון כבד ובוצי למגע. "אז פשוט תעבוד ממש מהר." הגב שלו סינן באלימות שבקושי הצליח לרסן.

באמת עבדתי מהר.

הבלגן במרתף עבר אל החנות החשוכה. המנהל מכר עכשיו חמישה דיינישים לוהטים לשתי נשים שיכורות. מהתנור יצא סילון של קיטור שכיסה אותנו בערפל וחום מחניקים. עבדתי מהר יותר ויותר, דוחס בצק בתבניות ומעמיס על העגלה לתפיחה, אבל כמו בתוך סיוט, גובה הבצק במלוש לא השתנה כמעט. ממש רצתי עכשיו, וזה עדיין לא שינה כלום. רק הר של בצק ומיליון תבניות שעומדות ריקות.


פתאום, הכול סביבי נעלם. השתרר שקט מושלם ושדה הראייה שלי כלל רק את המלוש, את המשקל ואת העגלה. במשך דקה בערך, כל מה שהיה בעולם היה פעולה מכנית של ידיים: חופנות בצק, שוקלות, דוחפות לתבנית וחוזר חלילה. אפילו אני לא הייתי שם באותן שניות.


ואז הכול חזר להיות רגיל. חוץ ממני. חוויתי מציאות אחרת. כמו טריפ אבל בלי סמים. קראתי למיינד–סט החדש בשם "אפייה מדיטטיבית" או "אפייית-זן" כי זה בדיוק מה שהיה שם. השתלבות בעשייה באופן שגרם לי להתמזג אל תוך היצירה באופן מוחלט. ללא חשיבה, ללא "אני".


הרגשתי שחוויתי משהו שיכול לעזור לי מאוד בהתמודדות עם מתח ורציתי עוד מזה. אז במהלך עשר השנים הבאות בדקתי הרבה דרכים להתנהלות מנטלית ופיזית, במטרה להפוך את "אירוע הזן הדני" לחוויה זמינה ויומיומית. זה עובד כל כך טוב בשבילי, עד שאני חולק את הטכניקה עם מתלמדים, אנשים פרטיים וצוותים שאני מנהל.


השיטה בקיצור:

הרעיון הבסיסי הוא שאי אפשר ללוש את אותו בצק פעמיים. ישנה השתנות מתמדת, ועלי להתבונן בה ולראות אותה כמות שהיא.

הבצק מעוניין להתפתח, והוא עושה את זה. תפקיד האופה הוא להנחות וללוות את התהליך. לא להילחם בו אלא לספק לו את התנאים הטובים ביותר שאפשר בכל רגע נתון.

חשוב לשמור על רצף של מודעות והתבוננות פנימית. ממש כמו בכל סוג אחר מדיטציה, בכל פעם שמחשבות נכנסות לראש, נחזיר את תשומת הלב שלנו, בעדינות ובסבלנות אל העשייה. נשחרר את האחיזה במחשבה, ונאפשר לה להיעלם כשם שהופיעה.

יש לשמור על יציבה טובה, אני מעדיף לחזור שוב ושוב אל "תנוחת הר" כתנוחת המוצא לכל תנועה. בתנוחת הר הגוף זקוף ופתוח, נינוח, וכמו מתארך ונמשך למעלה. המבט מופנה ישר קדימה והנשימה מודעת ומעמיקה את הצמיחה מאצבעות הרגליים ועד לקודקוד הראש. משטח עבודה בגובה המתאים לגוף האופה, עוזר מאוד.

לעבוד מסודר ושיטתי. להשקיע את הזמן בתכנון התהליך, בחישוב המתכון, בשקילה, בלישה, בזמני המנוחה, בעיצוב המאפה, באופן ובתזמון התפיחה, בחיתוך, באפייה, בצינון. גם האכילה היא הזדמנות לתרגול של מודעות, אבל על זה אפשר להרחיב בפעם אחרת.

להקפיד על היגיינה, לשטוף ידיים.


מדי פעם כדאי לוודא, כמו צ’ק ליסט, שהיציבה טובה, שאנחנו זוכרים לנשום, שהראש נקי וכו’.

אפשר לבחור לחזור בלב על מנטרה, או תפילה קטנה או ברכה. לי זה מאוד עוזר להישאר שקט ונוכח יותר. הכי טוב לקשור את המיקוד במילים האלה, לפעולה שגרתית. אני קשרתי את המנטרה שלי למים. כשאני שוטף ידיים, כשאני שותה מים וכשאני משתין. בדרך זו, אני מבטיח שאזכור להגות בה מספר פעמים ביום.


מעט עלי: רועי שפר, נשוי ואב לחמישה, בעל דיפלומת אופה רשמית מטעם ממלכת דנמרק, חתן פרס האקדמיה הדנית לגסטרונומיה על פיתוח וינוסרי ולחמי מחמצת, לשעבר אופה ראשי במסעדת המישלן 108 מקבוצת NOMA בקופנהגן, כיום מנהל מאפיית "לחמים"בתל אביב.

לוגו פייסבוק.png
קבלו עדכונים
עריכה חגי בן יהודה ורנית שחר  |  עיצוב אתר בן קלינגר  |  איורים נעה בן יהודה